Русский


צור קשר עכשיו!

הזינו את הפרטים וניצור קשר בהקדם

עו"ד עופר חורש

 

עורך דין תעבורה עופר חורש

 

עקבו אחרינו

עקבו אחרינו בפייסבוק עקבו אחרינו בגוגל+

תביעת פיצויים של רוכש רכב משומש

האם חלה חובה על המוכר למסור את כל הפרטים לגבי הרכב הנמכר לקונה ?

תאריך: 6 בדצמבר 1999 בית משפט: השלום בירושלים

בפני כ' השופטים: יצחק ענבר

 הצדדים: ארז ניסים ע"י ב"כ עו"ד שטובר נגד ' מדינת ישראל ואח' ע"י ב"כ עו"ד וייסמן- בן שחר ואח'

עובד אבוטבול, הצד השלישי

נושא

בית המשפט עונה על השאלות:

1.  האם חלה על מוכר רכב משומש חובת הגילוי לעניין מצב הרכב?

 2. מהי אמת המידה לחלוקה הפנימית בין מעוולים יחד שגרמו לנפגע נזק אחד?

3.  האם חובת הגילוי ניתנת לתניה?

 

בעניין:

ארז ניסים התובע ע"י ב"כ עוה"ד שטובר

נגד

1. מדינת ישראל ע"י ב"כ עוה"ד וייסמן- בן שחר 2. דוד אברג'יל ע"י ב"כ עוה"ד בן יוסף

הצד השלישי נגד עובד אבוטבול

פסק דין

  1. זוהי תביעת פיצויים של רוכש רכב משומש נגד מוכר הרכב (הנתבע מס' 2) ומדינת ישראל (נתבעת מס' 1) .
  2.  תמצית טענתו של התובע היא, כי המוכר לא גילה לו שהרכב עבר תאונה קשה ושהנו רכב "משוקם"; גם מדינת ישראל גרמה לנזק משום שהפרה ברשלנות את חובתה לציין ברשיון הרכב שהנו "רכב משוקם".

רקע עובדתי ודיוני

 2. הרקע העובדתי הצריך לעניין אינו שנוי במחלוקת וזה עיקרו:

הצד השלישי, מר עובד אבוטבול (להלן - אבוטבול), רכש את הרכב מסוג פז'ו 205 מס' רישוי 28-220-89 לאחר שהוכרז כרכב משוקם עקב תאונת דרכים שעבר, שבמהלכה נגרמו לו נזקים קשים. יצוין כי לפי תקנה 266 לתקנות התעבורה תשכ"א- 1961 "רכב משוקם" הנו "רכב שנגרם לו נזק גולמי בשיעור שבין 55 אחוזים לבין 75 אחוזים משווי הרכב אשר שמאי רכב קבע כי ניתן לשקמו.

בתאריך 10.9.95 הגיש אבוטבול למשרד הרישוי בקשה לחידוש רשיונו של רכב הפז'ו.

לפי תקנה 288 לתקנות התעבורה, על מי שמבקש חידוש רשיון של רכב משוקם להביא את הרכב למשרד הרישוי או לתחנת בדיקה שאושרה על ידי משרד הרישוי, ועליו להציג תעודת תיקון ממוסך מורשה ואישור מעבדה מוסמכת או מוסך מורשה שהרכב נמצא כשיר לתנועה; הרכב נבדק על ידי בוחן ואם הוא נמצא כשיר לתנועה מייחדים לו לוחית זיהוי מסדרה שנקבעה לכלי רכב משוקמים ורושמים הערה שהרכב משוקם ברשיון הרכב.

 אולם במקרה זה עקב טעות אנוש שפרטיה לא נתחוורו הנפיקה רשות הרישוי לאבוטבול לוחית זיהוי רגילה במקום לוחית זיהוי מסדרה מיוחדת, וזאת ללא קבלת אישור של מעבדה מוסמכת אודות כשירותו של הרכב. הרכב נרשם מחדש תחת מספר רגיל 16-289-89 (במקום סיומת מיוחדת 66) ואבוטבול אף נרשם כבעליו הראשון.

ביום 19.11.96 רכש הנתבע מס' 2 (להלן - הנתבע) את רכב הפז'ו מאבוטבול.

ביום 22.11.96, ארבעה ימים לאחר רכישתו של רכב הפז'ו על ידי הנתבע, ערך הנתבע עם התובע עסקת חליפין, אשר במסגרתה מכר לתובע את הרכב תמורת רכב מסוג סובארו. במהלך העסקה מסר הנתבע לתובע כי הרכב שייך לקרוב משפחה שלו שהוא יד ראשונה, וכן מסר שהרכב נקנה עבור רעייתו של הנתבע אך לא נרשם על שמה משום שהנתבע החליט למכרו והוא רוצה לחסוך העברת בעלות טכנית שתרשם ברשיון כיד נוספת. הנתבע הסביר לתובע שהוא מוכר את הרכב משום שהוא קטן מדי עבור משפחתו. הנתבע לא סיפר לתובע שהרכב עבר בעבר תאונת דרכים קשה ושהוא רכב משוקם.

העברת הבעלות ברכב על שם התובע בוצעה ברשות הדואר כאשר לצורך זה הגיע לסניף הדואר הצד השלישי (שנותר רשום כבעלים ברשיון הרכב). דא עקא (כלאמר) לאחר זמן מה, במהלך ביקורת שגרתית שבוצעה במשרד הרישוי, התגלתה הטעות, היינו, שאבוטבול זכה לקבל לוחית רישוי רגילה ואף זאת מבלי שהעמיד את הרכב לבדיקה של מכון התקנים. בשלב זה נדרש התובע לבצע את הבדיקה ובהמשך לכך נדרש להחליף את מספר הרישוי ללוחית זיהוי של רכב משוקם. לאחר ביצוע פעולות אלה נרשם רכב הפז'ו כרכב משוקם תוך שהדבר צוין ברשיון הרכב והונפקו לו לוחיות זיהוי של רכב משוקם שמספרו 81-079-66.

לאחר שהפז'ו קיבל כאמור לעיל לוחית זיהוי של רכב משוקם והיותו משוקם גם נרשם ברשיון הרכב מכר התובע את הרכב ובהמשך הגיש נגד הנתבעים את כתב התביעה שבו הנו תובע פיצויים בגין נזקיו.

הנתבעים הגישו כתבי הגנה שבהם הכחישו, בין השאר, את חובתם לפצות את התובע. מדינת ישראל הוסיפה ונתנה הודעה לצד ג' לצד השלישי.

השאלות המצריכות הכרעה

  1. במהלך שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסדר חלקי, שלפיו סכום הפיצוי שיפסק לתובע הנו 9,000 ש"ח נכון ליום 14.7.99 בצירוף פיצויים בגין נזק לא ממוני אם ובמידה שבית המשפט יהיה סבור שמגיע על פי הדין פיצוי כזה ובצירוף הוצאות ושכ"ט-עו"ד לפי שיקול דעת בית המשפט.
  2.  לאור הסכמה זו לא נותר להוסיף לדון אלא בשאלת אופן חלוקת הפיצוי בין הנתבעים והצד השלישי (ראו עמ' 11). יצוין כי הצד השלישי הודיע שאינו שותף להסדר אולם להלן נווכח לדעת כי ממילא אין מקום לחייבו להשתתף בפיצוי ולכן בעמדתו בעניין זה אין כדי להעלות או להוריד.
  3. במהלך שמיעת הסיכומים הוסיפה באת כוחה המלומדת של המדינה ואישרה כי "על יסוד ההסכם מפתח הישיבה, המדינה ביצעה עוולה של רשלנות כלפי התובע" (עמ' 22). בשולי הדברים אעיר כי גם אלמלא הודאה זו לא היה קושי לקבוע, כי בכך שניפקה לאבוטבול בעת חידוש רשיונו של הרכב לוחיות זיהוי רגילות במקום לוחיות זיהוי של רכב משוקם, כמו גם במחדלה לרשום ברשיון הרכב הערה שלפיה הרכב משוקם - הפרה המדינה חובת זהירות כלפי התובע (לעניין חובת הזהירות של רשות .
  4. על כל פנים, לאור הודאתה של המדינה באחריות לא נותר אלא לבחון האם גם הנתבע מס' 2 או הצד השלישי נושאים באחריות. אם ימצא שמי מהם אחראי יהיה מקום להוסיף ולהכריע מהו שיעור ההשתתפות הראוי של כל אחד מהגורמים המעורבים.

דיון ומסקנות

בפתח הדברים יאמר, כי לא שוכנעתי שאבוטבול - הצד השלישי - פעל בשלב כלשהו בחוסר תום לב או ברשלנות או כי הפר חובה אחרת כלשהי כלפי התובע או כלפי מדינת ישראל.

אבוטבול הסביר בעדותו כי בעת שפנה למשרד הרישוי בבקשה לחדש את רשיונו של הרכב פעל לפי ההנחיות שקיבל מפקידת הרישוי ככתבן וכלשונן: "הפקידה הסבירה לי. הפקידה אמרה לי ללכת לדינמומטר וכך עשיתי. הסבר זה סביר בעיני.

אין מקום לדרוש ממי שנזקק לשירותיו בכגון דא של משרד הרישוי לדעת שיש הבדל בין בדיקה של הרכב במכון "דינמומטר" לבין בדיקה במכון התקנים. כאשר פקידת הרישוי מסבירה למבקש חידוש רשיון שעליו לפנות למכון דינמומטר דווקא אין למבקש סיבה להרהר אחר ההסבר שמא נפלה בו טעות. יצוין כי גם לפי תקנות התעבורה על מי שמבקש לחדש רשיון של רכב משוקם להמציא למשרד הרישוי אישור כשירות לתנועה של "מעבדה מוסמכת" או של "מוסך מורשה". לאבוטבול לא הייתה, אפוא, כל סיבה להניח, שכאשר פקידת הרישוי הפנתה אותו למכון דינמומטר במקום למכון התקנים נפלה אצלה טעות.

בעובדה שבאחד הטפסים שנמסרו לאבוטבול נרשם כי הרכב "חייב במכון התקנים" (כך!) אין כדי להפוך את הקערה על פיה, שכן לאבוטבול לא הייתה סיבה שלא לפעול על פי הנחיות פקידת הרישוי שנמסרו לו בעל פה. אדם מן השורה (ולא הוכח שאבוטבול ניחן בנתונים יוצאי דופן) לא אמור לדעת שאישור של מכון דינמומטר אינו מהווה אישור מספק גם לעניין זה.

 

 

כך הם פני הדברים גם לגבי השלב שבו קיבל אבוטבול ממשרד הרישוי לוחיות מספר רגילות ללא הסיומת המיוחדת 66. אבוטבול הסביר בעניין זה, כי "המספרים שקיבלתי ממשרד הרישוי בסוף היה 89 - שנת הייצור. זה לא הפתיע אותי, עצם העובדה שהם החליפו מספרים הם ידעו מה הם עושים. הספרות שהיו לפני שקיבלתי את הרכב לפני הספרות 89 היו שונות מהספרות החדשות שקיבלתי וחשבתי שהם יודעים מה הם עושים. כאילו האוטו מתחיל את החיים שלו מרגע זה...לא ידעתי שרכב משוקם יש לו בסוף את המספרים 66" (עמ' 8). גם דברים אלה סבירים בעיני ולא הובאה כל ראיה של ממש כדי לסותרם.

בכתב הגנתו, בתצהירו (סעיף 7) וכן בישיבות קדם המשפט טען הנתבע שאבוטבול הסתיר ממנו שהרכב עבר תאונה קשה ושעבר שיקום.

כלשונו:

הנני מכחיש בתוקף שידעתי כי הרכב עבר תאונה קשה ו/או כי הרכב עבר שיקום.

מר עובדיה אבוטבול הסתיר זאת ממני כפי שהסתיר זאת מהתובע כאשר ניגשו יחד לדואר להעביר בעלות. מר אבוטבול כנראה ניצל את המחדל של הנתבעת 1 בכך שהופיע ברשיון הרכב כי לרכב אין בעלים קודמים ובהיעדר ציון כי הרכב עבר שיקום".

אבוטבול טען מנגד שכאשר מכר לנתבע את הרכב מסר לו את כל המידע הרלבנטי כהוויתו, כולל העובדה שהרכב עבר תאונה קשה ושיקום אשר במסגרתו הוחלף מספר הרישוי שלו (תצהירו של אבוטבול; עמ' 8; עמ' 18 – 19).

במחלוקת העובדתית הנדונה אני מעדיף ללא היסוס את עדותו של אבוטבול. מסקנתי זו מבוססת לא רק על התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדויות אלא גם על כך שבסופו של יום אישר הנתבע במהלך חקירתו הנגדית (בעמ' 16), בניגוד למה שספר שוב ושוב קודם לכן, כי -

 "נכון שידעתי מפי אבוטבול שהרכב עבר שיקום וקיבל מספרים חדשים.”

אלא שבד בבד עם הודאתו של הנתבע כי למעשה ידע מפי אבוטבול שהרכב עבר תאונה קשה ושהינו רכב משוקם, בא לאוויר העולם הסבר חדש מדוע לא טרח למסור את הדברים לתובע. על פי הסבר זה הנתבע לא טרח למסור לתובע את המידע משום שלא היה מודע למשמעותו

דא עקא (כלאמר ) גרסה חדשה זו אינה אמינה בעיני ואני דוחה אותה מכל מכל:

ראשית, היא נכבשה על ידי הנתבע עד לשלב מתקדם של עדותו בבית המשפט כאשר קודם לכן בחר לטעון בתוקף שלא ידע מאום. עצם כבישת הגרסה מבלי שניתן לכך הסבר כלשהו אינו מאפשר לתת בה אמון.

שנית, עדותו של הנתבע הייתה רצופה בסתירות ובאי דיוקים גם בנושאים מהותיים אחרים (ראו למשל הסתירה בין סעיף 3 לתצהיר בעניין מצב הרכב בעת רכישתו לבין דברי הנתבע בעמ' 13   )

שלישית, הנתבע נוהג כבר עשרים שנים והחזיק לא פחות מעשרה כלי רכב (עמ' 13). אין יסוד להניח שאינו יודע להבחין בין תאונה קשה לבין "תאונה קלה בכנף" או בין תיקון באנאלי אצל פחח לבין תיקון מקיף, בדיקה בדינמומטר והחלפת מספרי הרישוי.

רביעית, בניגוד לדברי הנתבע בתצהירו כאילו רכש את הרכב עבור אשתו הרי בחקירתו הנגדית התחוור כי פרסמו למכירה כבר ביום שבו קיבלו מאבוטבול (עמ' 15). גם אבוטבול אישר בעדותו שהנתבע רכש ממנו את הרכב כדי למכרו .

חמישית, הרכב נמכר לתובע תמורת שני שליש ממחיר המחירון (עמ' 3). אין זאת אלא שהנתבע הסכים למכרו במחיר כה אטרקטיבי משום שידע ששוויו האמיתי אף פחות מזה.

לאור משקלם המצטבר של השיקולים שמנינו אין קושי לקבוע כי הנתבע היה מודע היטב למשמעויותיהם של התאונה הקשה שעבר הרכב ושל השיקום. ראינו לעיל כי הנתבע טען בתצהירו ש"מר אבוטבול כנראה ניצל את המחדל של הנתבעת מדינת ישראל, בהיעדר ציון כי הרכב עבר שיקום". המעט שניתן לומר על דברים אלה הוא, כי "כל הפוסל במומו פוסל".

אני קובע, אם כן, כי הנתבע לא מסר לתובע שהרכב עבר תאונה קשה ושהינו רכב משוקם למרות שידע זאת היטב. למעלה מן הדרוש אפנה להתרסתו של הנתבע במהלך סיכומיה של באת כוח המדינה: "ידעתי אז מה?"

האמנם "ידעתי אז מה", או שמא היה חייב הנתבע לספר לתובע מיזמתו שהרכב עבר תאונה קשה ושהוא רכב משוקם שמספריו הוחלפו?

עלפי החוק במדינת ישראל הנתבע היה חייב לגלות לתובע שהרכב עבר תאונה קשה ושיקום למצעיר מכוח שני מקורות:

האחד, חובת תום הלב המוטלת עליו לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. אין צורך לומר כי תאונה קשה שעבר רכב עד שהיה צורך לשקמו ולהחליף את מספריו הנה עובדה מהותית שיש לה משקל של ממש אצל כל מי שמבקש לרכוש רכב משומש. הדברים משליכים הן על מחירו של הרכב והן על עצם הנכונות לרוכשו, שהרי לא כל אחד יהיה מוכן לנהוג ברכב שניזוק בשיעור העולה על חמישים אחוז משוויו. אפשר להקיש לענייננו מהדברים שאמר כבוד הנשיא שמגר בעניין מכר דירה שבחלקה נבנתה ללא רשיון :

 “לדידי, לא יכול להיות ספק בכך שמי שמוכר דירה אשר בחלקה נבנתה ללא רשיון, חייב לגלות עובדה זאת לכל קונה-בכוח בעת ניהול המשא ומתן. אם לא יעשה כן יש בכך הטעיה כפשוטה. כמובן שגם חובת תום הלב מחייבת זאת. המדובר על עובדה מהותית השוקלת בעיניו של כל אדם סביר ואשר חשיבותה רבה לא רק לצורך קביעת המחיר אלא לצורך קבלת מידע בסיסי על זכויותיו של הקונה בדירה שאותה הוא רוכש. הרי, מי שרוכש דירה אשר חלקה נבנה ללא רשיון מקבל על עצמו סיכון רב משמעות, לאור הוראותיהם של סעיפים 204 ו-212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965.

נמצא, אפוא, שמי שרוכש דירה אשר בחלקה נבנתה שלא כדין שם לפחות מקצת כספו על קרן הצבי. בנסיבות רגילות לא היה אפוא כל מקום להסס לגבי המענה לשאלה אם הסתרת העובדה הנ"ל עולה כדי היעדר תום לב במשא ומתן כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג  -1973 וכי מי שנהגו כלפיו בחוסר תום לב, זכאי בין היתר להפעיל זכות הביטול לפי סעיף 15 לחוק הנ"ל ".

מקור חובה שני אפשר למצוא בסעיף 16 לחוק המכר תשכ"ח - 1968, המטיל על מוכר חובת גילויה של אי התאמה כפי הגדרתה הרחבה בסעיף 11 לחוק המכר, והקובע לאמור:

"הייתה אי ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו – 15 או בכל הסכם ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה".

 

 

בהקשר זה ראוי להזכיר כי לא רק שהנתבע הסתיר מהתובע שהרכב הינו רכב משוקם ואינו נושא את מספרי הרישוי המקוריים, וזאת כאשר הוצג לפני התובע כרכב רגיל שאין בו דבר יוצא דופן, הוא גם יצר מצג שווא פוזיטיבי בעניין מספר הבעלים הקודמים של הרכב, שכן הוא סיפר לתובע שאבוטבול הוא יד ראשונה תוך שהסתיר ממנו שאבוטבול למעשה רכש את הרכב מאדם אחר.

יושם לב כי חובת הגילוי לפי סעיף 16 הנה בלתי ניתנת להתניה. מטעם זה לא ימצא הנתבע און בזיכרון הדברים שערך עם התובע בקשר לרכב שבו הצהיר התובע כי "בדק את הרכב ומצאו לשביעות רצונו". למעלה מן הדרוש אוסיף שגם אלמלא סעיף 16 הנ"ל לחוק המכר לא היה בהוראה זו שבזיכרון הדברים כדי לסייע לנתבע, שכן לפי פשוטה אין היא מתייחסת לפגמים נסתרים כמו שיקום שנערך לרכב והחלפת מספרי הרישוי שלו לאחר שהיה מעורב בתאונה קשה.

המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי בד בבד עם מדינת ישראל נושא גם הנתבע מס' 2 באחריות לפצות את התובע על נזקיו.

לעיל ציינתי כי הצדדים הסכימו שסכום הפיצוי המגיע לתובע הנו 9,000 ש"ח נכון ליום 14.7.99 בצירוף פיצויים בגין נזק לא ממוני. במסגרת קביעת שיעור הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני יש להתחשב לא רק בעגמת הנפש שנגרמה לתובע אלא גם בטרחה ובאבדן הזמן שהיו כרוכים בבדיקת הרכב במכון התקנים ובהחלפת מספריו לאחר קבלת הודעת רשות הרישוי (ראו לעניין זה סעיפים טו- יח לתצהיר התובע). בשים לב לנתונים אלה פוסק לתובע בראש נזק זה סכום של 3,000 ש"ח, אשר לצורך פישוט החישוב יהיה אף הוא נכון לתאריך הנ"ל. סיכומו של דבר הוא, כי סכום הפיצוי המגיע לתובע הנו 12,000 ש"ח נכון ליום 14.7.99.

באי כוחם המלומדים של הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי במסגרת קביעת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני יש להתחשב ברשלנותו התורמת של התובע שלא בדק את הרכב במכון בדיקה בעת שרכשו מהנתבע. אין בידי לקבל טענה זו: ראשית, לפי ההסדר הדיוני סכום הפיצוי שהוסכם עליו לרבות מה שיפסק בגין נזק לא ממוני כבר מבטאים את הרשלנות התורמת אם קיימת כזו, שהרי בד בבד עם קביעת הסכום המגיע לתובע הוסכם שהמשפט יימשך רק בשאלת החלוקה בין הנתבעים והצד השלישי.

 שנית, גם לעצם העניין אין ליחס לתובע רשלנות תורמת. התובע לא הסתיר שידע בעת הרכישה כי ברכב יש פגמים מפגמים שונים (ראו הפירוט בסעיף 6ה לתצהירו). תביעתו אינה סובבת על פגמים גרידא שנמצאו ברכב אלא עילתה בכך שהוסתרה ממנו העובדה שהרכב משוקם ושהוחלפו מספריו ושהיה לו יותר מבעלים אחד. והנה, אף אם נניח שהתובע היה חייב לנקוט באמצעים כדי לקדם את פני המרמה שנקט כלפיו הנתבע שאליה חברה רשלנותה של המדינה - הרי מתחוור כי בבדיקה של הרכב במכון רישוי או במוסך לא היה די כדי לגלות את מה שהוסתר מהתובע והא ראיה, שהדבר לא התגלה בבדיקת רישוי שנתית - ראו תצהירו של התובע

באת כוח המדינה טענה בסיכומיה שגם אבוטבול נושא באחריות כלפי התובע, משום שלא מסר לו את העובדות לאשורן כאשר נפגש עמו בסניף הדואר לצורך העברת הבעלות. אבוטבול הסביר מצדו, שלא ראה לנכון לספר לתובע מיוזמתו על ההיסטוריה של הרכב משום שלא היה לו עמו כל שיג ושיח מה עוד שהניח שהנתבע עשה כן. הסבר זה מקובל עלי. אבוטבול סר לסניף הדואר בקשר להעברת הבעלות על פי בקשת הנתבע. לא הובאה ראיה שלפיה היה לאבוטבול יסוד לסבור שהנתבע מסתיר מהתובע את האמת. הוא עצמו לא היה צד לעסקת המכר עם התובע. במצב דברים זה לא מצאתי בסיס לטענה שהייתה מוטלת עליו חובת דווח יזומה.

מדינת ישראל והנתבע הנם מעוולים יחד- שני מזיקים שגרמו לתובע לנזק אחד. בתור שכאלה הם אחראים כלפי התובע לנזק בשלמותו ביחד ולחוד, אולם בינם לבין עצמם הם זכאים לשיפוי ולהשתתפות. אמת המידה לחלוקה הפנימית ביניהם הנה מבחן "האשמה המוסרית" של כל אחד מהם, עד כדי שיפוי מלא

כיצד יחולק, אם כן, סכום הפיצוי בין המדינה לבין הנתבע? בעוד שאחריותה של המדינה מעוגנת בחוסר זהירות גרידא, הרי אחריות הנתבע מעוגנת בחוסר יושר ובהערמה מגונה. רשלנותה של המדינה יצרה פרצה, אך מי שניצלה בציניות ובחוסר תום לב קיצוני היה הנתבע. במצב דברים זה מידת האשמה המוסרית של הנתבע עולה לאין ערוך על זו של המדינה. במערכת היחסים הפנימית בין שני המעוולים נראה לי לנכון להורות על שיפוי מלא של הנתבע את המדינה, וזאת לבל יצא מי שחטא במזיד נשכר

תוצאות

אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך 12,000 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית כחוק החל מיום 14.7.99 ועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט- עו"ד בסך 3,000 ש"ח ומע"מ. כל הוצאה תישא הצמדה וריבית כחוק החל מיום תשלומה. שכה"ט - החל מהיום.

הנתבעים יישאו כלפי התובע בחוב הפסוק ביחד ולחוד, אולם הנתבע ישפה את המדינה על כל סכום שתשלם לפי פסק הדין לתובע. בשים לב לרשלנותה של המדינה לא יעשה צו להוצאות ביחסים הפנימיים בינה לבין הנתבע.

ההודעה לצד השלישי נדחית ללא צו להוצאות




כל הזכויות שמורות לעופר חורש. אין להעתיק, לצטט או לעשות שום שימוש ללא אישור בכתב מבעל הזכויות Copyright 2015 ©

מפת אתר | נהיגה בשכרות | ביטול דו"חות תנועה | שלילת רשיון | עורך דין תעבורה

 

 
dooble קידום אתרים