כבר שנים רבות שמצלמות המהירות נחשבות לחלק בלתי נפרד מהניסיון הבלתי פוסק למגר את תאונות הדרכים ולהקטין את מספר הנפגעים וההרוגים על הכבישים. אולם לאחרונה נשמעים קולות על כך שמצלמות מהירות אינן רלוונטיות או כלל יעילות. האם יש בכך מן האמת? ומה החדשות האחרונות בתחום?

כולנו יודעים שתאונות דרכים הן מכת מדינה ומניין הפצועים וההרוגים רק עולה מדי שנה. כתוצאה מכך ובניסיון למגר את התופעה ואף למנוע אותה כליל, הוחלט להציב מספר גדול יותר של מצלמות מהירות בפריסה ארצית. האמונה הרווחת הייתה כי התקנת כמות גדולה יותר של מצלמות מהירות תהווה גורם מרתיע ותוביל כתוצאה מכך לירידה במהירות ולהקטנה משמעותית של מספר הנפגעים וההרוגים בתאונות הדרכים. מתוך המחשבה שהמצלמות מהוות את הפתרון לו כולם שיוו המדינה יצאה בפרויקט הצבת מצלמות מהירות שנקרא פרוייקט א3, ובו צפונה הייתה ההבטחה שמרגע זה ואילך הנהיגה בכביש תהפוך לבטוחה יותר משמעותית. האומנם?

תפנית מעניינת בפרויקט הצבת המצלמות

אולם לאחרונה ולאחר ביקורת של יושב ראש המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים , חלה תפנית משמעותית בתחום ושר הביטחון גלעד ארדן יצא עם ההודעה כי רוב המצלמות יוצבו בצמתים ולאו דווקא בקטעי כביש ישרים. במספרים מדובר ביחס של 90 אחוזים לטובתן של מצלמות רמזור. להזכירכם: בכוחן של מצלמות רמזור לאכוף גם עבירות מהירות בעת המעבר בצומת ולא רק עבירות של מעבר באור אדום, זאת בהתאם לכיול מקדים. אולם רגע לפני שנבין את טיבה של החלטה זו לעומק, נחזור לאותה הביקורת של האלוף במילואים גיורא רום: לטענתו מערכת א3 הנה חסרת ערך ואף אינה רלוונטית ומוטב היה שהמשטרה תשבית אותה. על פי הרשות במקום הצבת מערך מצלמות שלם יש לאכוף עבירות מהירות בקטעי כבישים בעייתיים ולאו דווקא בנקודות בהן המצלמות הוצבו.

גם לציבור נמאס לשלם

גם לציבור ישנה ביקורת על פרויקט הצבת המצלמות הארצי, שכן קיים חשש שמטרתו של פרויקט זה אינה להפוך את הכבישים לבטוחים יותר, כי אם ליצור דוחות ובכך לעשות "קופה" על חשבון הנהגים. זאת בשל העובדה שפעמים רבות המצלמות לא הוצבו בקטעי כביש בעייתיים ולכן לא ניתן היה למדוד האם הן אכן יעילות במיגור התאונות. כמו כן עיקר התקציב מושקע בהתקנת המצלמות, דבר המרחיק את השוטרים מהכבישים. עובדה זו בעייתית מכיוון שהמצלמות אינן יכולות לזהות התנהלות של נהגים אשר עלולה להוביל לתאונות דרכים ולכן הנוכחות של השוטרים הנה חשובה לכשעצמה. טענה נוספת היא שמשטרת ישראל, לרבות אגף התנועה של המשטרה, אינם דואגים ליישם את המלצותיה של וועדה ציבורית שקבעה את הקריטריונים הנדרשים להצבת מצלמות אלו.

במקום שיפור המצב רק יחמיר

הערך הבטיחותי שיושג מהצבת מצלמות מהירות בפריסה ארצית היה מוטל בספק למן הרגע הראשון. הסיבה לכך היא כי גם במדינות אחרות בהן נקטו בגישה זו, התוצאות לא היו חיוביות ובמקום שיפור נרשמה הרעה במצב: מספר התאונות והנפגעים רק עלה ולא חל שיפור משמעותי. ואכן גם בישראל, החל משנת 2012, השנה בה החל הפרויקט, מספר התאונות והנפגעים בכבישים גדל ואף נמצא בעליה מתמדת. על כן הוקמה וועדה מיוחדת אשר מטרתה לבחון את הנושא (במאמר מוסגר נטען כי וועדה זו הייתה מורכבת מבעלי אינטרסים לקידום הפרויקט), המלצותיה היו לבחון ממושכות את מיקום המצלמות על ידי בדיקות, מחקרים ומעקב אחר מידת יעילותן והקפדה על שקיפות מקסימלית לציבור.

אז האם זהו סופן של המצלמות?

ימים יגידו. ראוי לציין כי במחקר של איגוד חברות הביטוח האמריקאיות נמצא כי הסיכוי לתאונות דרכים קטלניות בצמתים עלה ב- 30 אחוזים בערים בהן הוסרו המצלמות, כך שזו גם נקודה למחשבה. נכון להיום ישנן כ- 100 מצלמות אשר פועלות בפרויקט מתוכן 63 בצמתים. כאמור היעד הסופי הוא 300 מצלמות, הן מצלמות רמזור והן מצלמות מהירות. בכל מקרה, אם מצלמות או בלי יש לנהוג בהתאם לחוק ולהימנע מביצוע עבירות תנועה. אולם במידה ונתפסתם נוהגים במהירות גבוהה מזו המותרת בחוק על ידי מצלמה, כדאי שתפנו לעורך דין תעבורה מקצועי הבקיא ברזי החוק והפסיקה, כדי שיוכל לבחון את מצבכם ולבדוק האם ניתן לבטל את הדוח או להמתיק את הגלולה המרה.