הנאשמת נהגה ברכבה בדרך עירונית בתל אביב בנתיב הימני של הכביש כאשר מצידה הימני ישנם מפרצי חנייה, הנאשמת חיפשה חנייה על מנת להחנות את רכבה כאשר הבחינה בחנייה פנויה בימין הדרך הסתכלה במראות הימנית והאחורית אותתה והתחילה בפנייה לכיוון החנייה כאשר לפתע הגיח במהירות רוכב קטנוע מצד ימין ונכנס בה בחלק הקדמי של הרכב כאשר הוא פוגע בצד ובמראה הימנית כתוצאה מהפגיעה בו הוא עף למרחק קדימה נפצע ונחבל לטיפול רפואי בבית החולים. המשטרה החליטה להגיש כתב אישום נגד הנהגת בטענה של נהיגה בחוסר זהירות וגרימת חבלה של ממש לרוכב הקטנוע כאמור לאורך כל המשפט הנהגת טענה שהיא לא אשמה בתאונה כיוון שנהגה בזהירות ועשתה כל מה שביכולתה אך לא היה באפשרותה למנוע את התאונה כיוון שהקטנוע הוא זה שעקף מימין וגם לא הייתה לא אפשרות להבחין בו במראות, בתיק היו מחדלי חקירה רבים ולמרות זאת קבע השופט בבית משפט השלום כי הנהגת היא זו שאשמה שתאונה כאשר נהגה בחוסר זהירות והעביר את נטל ההוכחה אליה. על כן בא הערעור לבית המשפט המחוזי שם טענו שאת נטל ההוכחה במשפט פלילי צריך להוכיח המאשים ולא הנאשם. בנוסף טענו שאם המשטרה הייתה עורכת ניסוי שחזור שדה ראיה לתאונה היה מוכח לכל שהנהגת לא הייתה יכולה למנוע את התאונה וכי היא אינה אשמה.

השופט רענן בן יוסף בבית המשפט המחוזי בתל אביב המליץ לפרקליטות לקבל את הערעור כמות שהוא ולא להתנגד לו.

לפסק הדין המקורי לחצו כאן